הגונדולה
היא סירת חתירה בעלת תחתית שטוחה מסורתית, המותאמת לתנאי לגונת ונציה. היא דומה
לקאנו אינדיאני, אך צרה יותר. את הגונדולה משיט הגונדולייר- אדם שזוהי פרנסתו,
בעזרת משוט אחד שאינו מחובר אל הגונדולה, ולכן גם שולט בכיוון הגונדולה. הגונדלייר
פעמים רבות הוא הרבה יותר ממשיט הסירה, ובחלק מהמקרים הוא גם מספר סיפורים או זמר.
בעבר תפקיד זה היה שמור לגברים בלבד – כיום הוא פתוח לשני המינים.
במשך
מאות בשנים הגונדולות היוו את אמצעי התחבורה העיקרי ביותר בונציה, וכלי השיט
הנפוץ ביותר בעיר. בימינו, הגונדולות משמשות בעיקר כאטרקציה תיירותית
האהובה במיוחד על הזוגות הרומנטיים המבקרים בעיר,
ואילו
השימוש הנפוץ יותר להגעה ממקום למקום בונציה הוא הואפורטו.
חשוב
לומר – הגונדולה היא בעלת חשיבות רבה לונציה בעיקר מבחינה סמלית ומאחורי עיצובה יש
מחשבה רבה והיא כוללת תקנים רבים בהם יש לעמוד. צבעה השחור שמבוסס על ציפוי הזפת
הבסיסי של הסירה ונשמר באדיקות היום נובע מצו מהמאה ה16 של רשויות העיר שנועד
להילחם בניקור העיניים של עשיריה (כפי שאפשר לראות היטב בארמונות של העיר). עד לצו זה
הגונדולות היו מצועצעות ומעוטרות וכללו קישטי זהב וסמלי סטטוס אחרים.
לא
רק הצבע של הגונדולה חייב לעמוד בתקנים, גם צורתה. במיוחד החרטום שחייב
להיות עשוי ברזל. על החרטום ישנם שש שיניים (הנקראים
pettini) המייצגות את ששת רובעי ונציה השן
הפנימית מסמלת את אזור ג’ודקה (שאינו
מחובר לששת הרבעים המרכזיים של העיר) וצורת ה-S הכפולה
והמקומרת שעל החרטום מסמלת את התעלה הגדולה. בנוסף הגונדולה
חייבת להיות עשוית עץ. בנייתה של הגונדולה במשך שנים הייתה באופן מסורתי בעבודת יד
– היום למרות שרוב הגונדולות נבנות בבתי חרושת ישנן עדיין בתי מלאכה העוסקים
בעיצובן של הגונדולות.
ה"אינטאגיאדורי"
הם החרטים/מגלפים של חלקי הגונדולה שניתן לגלף. הם עובדים בשלב הגימור והקישוט.
מה"ברקה ליסה" (סירה רגילה), שעליה מעוטר רק ה"טראסטו" ועד
ל"בארקה דה לוסו" (סירת יוקרה), שבה הגילוף אינו מוגבל לחלקים החיצוניים
של הסירה אלא מבוצע גם על ה"parécio",
מקום הישיבה לנוסעים.
לסקירת הצילומים המרהיבים בבלוג " איים בזרם" בעריכת עמי סלנט
