גן העדן האבוד , סיווה , מדבר סהרה , מצרים

" נסענו להכיר את נאות המדבר המערבי והתמקדנו ב"סיוה". הנסיעה קשה, עוברים מאות קילומטרים של מדבר שומם ויפהפה, עד שלפתע מגיעים למכתש ענק (מכתש רמון הוא אפס קצהו) כ-80 קמ"ר. המכתש נטוע כולו במטעי תמר ובין המטעים יישובים קטנים של שבטים צפון-אפריקאים-ברברים. שפתם ברברית, היו עד לא מזמן עובדי אלילים באמונתם. היום המצרים אסלמו אותם."
רק לפני כעשר שנים נוצר בינם לבין העולם החיצוני קשר, כשנסלל כביש לאזור. עד אז הגישה אליהם הייתה אפשרית רק עם שיירות גמלים. 

הבתים ב"סיות" בנויים כתל של טרמיטים – חדרים על גבי חדרים, כשהמעבר אליהם ממחילות הבנויות מתחת לפני הקרקע. הבנייה נעשית מחמר המעורב במלח. המלח מצוי בשפע, מקורו באגמי המים המתאדים מחום המדבר ויוצרים משקעים של שכבות מלח. מהתערובת של בוץ ומלח עושים תושבי המקום לבנים המתקשות כמו ברזל.

"סיוה" נמצאת על מסלול של דרך מדברית עתיקה שהובילה לים התיכון. סודנים רבים עברו במקום, חלק נשארו והתערבו בין בנות המקום.

מקור וקרדיט : הבלוג מאוצרות ארכיון עין השופט

תודה לעופרה בריל אשר בזכות הפוסט שלה למדנו על המקום

נווה המדבר סיווה הוא נווה מדבר הנמצא במדבר לוב ובשטחה הריבוני של מצרים במרחק של כ-50 ק"מ מהגבול המשותף עם לוב וכ-560 ק"מ מהבירה קהיר. שטח נווה המדבר משתרע על פני 80 קמ"ר ומתגוררים בו כ-23,000 תושבים. סיווה נחשבת לנקודת היישוב המבודדת ביותר במדינה.

נווה המדבר סיוה, שבלב מדבריות הענק החוליים של מערב מצרים (כ-50 ק"מ מזרחית לגבול הלובי), הוא מיישובי הקבע המבודדים, ובה בעת העתיקים ביותר במצרים שמחוץ לעמק הנילוס. 

כבר במאה השביעית לפני הספירה הוקמה בו נקרופוליס מצרית, והחל מתקופה זו הוא היווה נקודת מפגש בין התרבויות היוונית והמצרית. הרודוטוס הזכיר את המקדש המקומי לאל אמון בכתביו מן המאה החמישית לפני הספירה. הזיהוי של מקדש זה עם נקודת הציון שבה הבטיח האורקל לאלכסנדר מוקדון את המלוכה במצרים בעת מסע הכיבוש שלו את האימפריה הפרסית, מקובל כיום על מרבית ההיסטוריונים של העת העתיקה. סביב שנת 702 לספירה הנוצרית הובא האזור תחת השלטון האסלאמי של בית אמיה, אך כנראה בשל הבידוד הרב וההיצמדות העיקשת אל המסורת, בניגוד לאזורים אחרים בצפון אפריקה לא התאסלמה האוכלוסייה המקומית כלל גם ארבע מאות שנה ויותר אחר כך, עד שנת  1203, עם עלייתה של השושלת האיובית.

ארכיאולוגיה

עדויות ארכאולוגיות מלמדות על כך שנווה המדבר סיווה מיושב ברצף מאז המאה העשירית לפני הספירה. העדויות הראשונות בכתב המעידות על קשר בין ההתיישבות בסיווה לתרבות המצרית העתיקה מתוארכות למאה השביעית לפני הספירה. 

עוד ידוע על קשרים שהתקיימו בין תושבי נווה המדבר לממלכת פרס וליוונים. בזמן הכיבוש הרומי שימשה סיווה כיעד להגליית אסירים ומתנגדי שלטון. במרכז העיר ממוקם הגרעין העתיק והמבוצר של סיוה מן המאה השלוש עשרה, אשר בנוי קומות קומות של לבני בוץ. בחלק זה של העיירה, המכונה "שאלי ע'אדי", התגוררו רבים מתושבי הקבע שלה עד שנות העשרים של המאה העשרים, אך כיום רק המסגד בו נמצא בשימוש והאזור נחשב לאתר תיירות.

האירופאי הראשון שהגיע לסיווה בעידן המודרני הוא האנגלי ג'ון ויליאם בראון בשנת 1792.

 סיווה סופחה למצרים בידי מוחמד עלי בשנת 1819, זאת למרות שתושבי סיווה הברברים יותר דומים במוצאם ללובים. השלטון המצרי השקיע מאמצים נרחבים לבסס את שליטתו בנווה המדבר לאחד ביקורו של המלך פואד הראשון במקום בשנת 1928. במהלך ביקורו של המלך הוא נחשף למנהגיהם הייחודיים של תושבי המקום, ובהם גם נישואים הומוסקסואליים, ודרש מבאי כחו של השלטון לאכוף את החוק המצרי במקום ביתר שאת עד ליישור הקו של ערכי תושבי המקום עם הנהוג בכלל החברה המצרית של אותה העת.

סיווה שימשה גם כיעד לכיבוש במערכה על צפון אפריקה ושימשה כבסיס לקבוצת המדבר ארוכת הטווח של הצבא הבריטי. 

העיירה סיווה הופצצה על ידי חיל האוויר האיטלקי שיצא מלוב שהייתה תחת שליטה איטלקית. 

במהלך ההפצצות נהרגו כמאה מקומיים וחיילים בריטים. במהלך המערכה השתלטו חיילי קורפוס אפריקה הגרמנים בפיקודו של ארווין רומל על נווה המדבר אך נסוגו בהמשך.

סיווה נותרה מבודדת במשך תקופה ארוכה עד לקראת סופה של המאה העשרים. במשך תקופה זאת דרך ההגעה היחידה לאזור הייתה על ידי אורחות גמלים. בשנת 1983 העניק נשיא מצרים חוסני מובארכ. לתושבי המקום מסוק שישמש אותם לצרכים רפואיים וקשרים עם העולם החיצון. הכביש הסלול הראשון שחיבר בין סיווה לבין עיר החוף מרסא מטרוח נחנך בשנת 1986. למעשה היה כביש זה הראשון שחיבר בין נווה המדבר לעולם החיצון. בעקבות סלילת הכביש גדל באופן ניכר היקף המסחר החקלאי וזרם התיירות הנכנסת לנווה המדבר.

מקור

צילומים של סיוה במדבר סהרה: