ציידים לקטים, שמאניזם וטוטמיזם בסיביר - מסע אל שבט החאנטי

"מבחינה דמוגרפית מדובר בקבוצה אתנית של כ-18 אלף איש, והם חיים בכפרים קטנים (והמונח "מאחזים" יותר מדויק אם מפרישים ממנו את הסמנטיקה הפוליטית של אזורנו, וזה קשור לאופי הציידי לקטי של חייהם, שאגע בו עוד מעט). המאחזים הללו פרושים לאורכן של גדות-נהר במערכת נהרות עצומה שמהווה את אגן הניקוז של מערב סיביר (אגן הניקוז הזה נשפך אל נהר האוב-אירטיש, שהוא החמישי באורכו בעולם והשלישי בגודלו מבחינת נפח המים שזורמים בו). אנחנו מדברים על שטח בסדר גודל עצום, שווה ערך לשליש ארה"ב, פלוס מינוס, והוא כולו יער אחד ענק, המכונה יער הטאיגה (Taiga).

בכל מאחז שכזה חיים בין שלושה לשלושים נפש, בממוצע, כלומר בין משפחה אחת לשש משפחות. חישוב מהיר מצביע על כך שקיימים מאות מאחזים, ולכולם שם מוגדר וציון על המפה. הקבץ של מספר מאחזים מכונה "קלאן", שזוהי קטגוריה מוכרת במבנים סוציולוגיים שבטיים (מקבילה של החמולה אפשר לאמר), והקלאנים מוגדרים על פי רוב לפי הנהר שלאורך גדותיו המאחזים של הקלאן פרושים. לכל קלאן יש חיה טוטמית שאיתה הם "עובדים" (זוהי תרבות שמאנית), ורוחה של החיה היא ששומרת על האזור ביער שבו הם גרים. למשל נהר ה"בולשוי יוגאן" (היוגאן הגדול) מאכלס את עשרות המאחזים של חמולת הדב (Bear Clan) – שאירחה אותנו. הקבוצה שלנו התארחה בשלושה מאחזים שונים, שנמצאים במרחק של כמה קילומטרים אחד ממשנהו, במעלה או במורד הנהר.

בני החאנטי הם השבט הגדול מבין השבטים הילידיים ששרדו בסיביר, והם חיים אורח חיים מסורתי. הם צדים ומלקטים את האוכל שלהם מהיער, וכמעט ולא מגדלים כלום. ישנם שבטיים צפוניים יותר שרועים איילים צפוניים (כמו של סנטה קלאוס), והם עדיין שבטים נודדים, אבל בני החאנטי עברו להיות שבט קבע לפני כמה מאות שנים, ויער הטאיגה מהווה עבורם מאז את מקור הפרנסה הבלעדי – אוכל, בדים, עורות, פרוות וכלים. בחורף הם צדים איילים ומוּס בשביל בשר, ושועלים וסנאים בשביל הפרוות, ובקיץ הם דגים בנהר ואוכלים תותים ואכמניות. התפריט שלהם משתנה בהתאם למה שהיער מספק. בכל אביב הם נכנסים לתקופה של כמה חודשי רעב ולא מלקטים כמעט כלום, כדי לאפשר לחיות היער לאכול את האכמניות והחמוציות. מהבחינה הזו אפשר לומר שהם לא משתמשים ביער, כמו שהם משתתפים ביער.

לשאלת השרידות שלהם במהלך שנות בריה"מ יש תשובה אחת – המרחק והבידוד. בני החאנטי ספגו מכות קשות מהשלטון הסובייטי, שלעתים טבח בהם והרג את השמאנים שלהם, אבל אחרי הכל, בשל הריחוק והבידוד והפרישה המרווחת שלהם בשטחי מערב סיביר, הם הצליחו לשמור על אורחות חייהם. לעתים את הטקסים הדתיים הם קיימו בחשאי, כגון טקס הדב השנתי, או ריטואלים של סעודות קרבן לאל או אלה מקומיים, אבל את אורח החיים ביער הם שימרו.

למאמר המלא והראיון עם יותם יזרעאלי באתר "לולאת האל" של ד"ר תומר פרסיקו

ציידים לקטים, שמאניזם וטוטמיזם בסיביר – מסע אל שבט החאנטי

מבחר צילומים של בני השבט החאנטי בסיביר :

ראו גם : Culture and everyday life of Khanty and Nenets people – indigenous population of Yamal, Russia

לדלו , שרופשייר באנגליה

לדלו היא אחת העיירות הבריטיות של ימי הביניים שנשתמרה כמעט בשלמותה מאז שנת 1200 .

העיירה לדלו במערב אנגליה הייתה בהיסטוריה הבריטית מקום בו בית המלוכה דאג להסתיר את פילגשיו ונשותיו מעיני הציבור במשך שנים רבות.

המלך הנרי ה7 (Henry VII) החזיק במקום את קתרין מאראגון אשר בסופו של דבר הייתה אשתו הראשונה של הנרי השמיני מלך אנגליה. נסיונותיו להתגרש ממנה, וסירובו של האפיפיור לאשר את הגירושים, היוו את הרקע להתפתחות הקרע בין הנרי השמיני והכנסייה הקתולית וליצירת הכנסייה האנגליקנית.

טירת לדלו היא טירה גדולה, הרוסה בחלקה ובלתי מיושבת ליד העיירה לדלו בשרופשייר, במערב אנגליה, סמוך לגבול ויילס. הטירה ממוקמת בראש גבעה המשקיפה על הנהר ת'יים. בין השנים 1461 - 1648 שימשה כארמון של בית המלוכה הבריטי וכנחלתו המסורתית של יורש העצר, הנסיך מוויילס.

במלחמת האזרחים האנגלית ( (1642 - 1645) והשנייה (1648–1649) הפסידו המלוכנים ובית המלוכה את כל המאחזים שלהם בעיירה לדלו , כולל הטירה המבוצרת שנהרסה בחלקה.

הנה מבחר צילומים מהעיירה לדלו והטירה המלכותית סמוך לה:

אמנות הקיר של איתמר גולני ז"ל

שני הציורים, הנישאים לגובה של כחמישה מטרים, ניצבים זה 63 שנה על קירותיו המערביים של אולם הספורט בקיבוץ. באחד הציורים נראה חקלאי חסון העומד בשדה שיבולים ובידו חרמש. החקלאי הוא איתמר גולני, שלמרות שלא נולד בארץ, נחשב לבן הראשון של הקיבוץ. גולני נולד בצפון חבל אורל שברוסיה, אליו גורשו הוריו, רעיה ואריה (לובה), בשל פעילות ציונית וסוציאליסטית. בני הזוג הסכימו להמיר את העונש בגירוש מברית המועצות לצמיתות, ובשנת 1930 עברו יחד עם בנם איתמר, שהיה אז רק תינוק, מהקור הנורא של רוסיה אל החום היוקד של אזור הכנרת.

גולני התבלט במקצועות הספורט ובכושר מנהיגותו, והתגייס לצנחנים לאחר שלחם ופיקד בשורות הפלמ"ח. בשירות הצבאי צפו כי יטפס בסולם הפיקוד והדרגות, אך לגורל היו תכניות אחרות: במהלך אימון צניחה ב-16 בנובמבר 1948, הסתבכו מיתרי המצנח של הקיבוצניק הצעיר בכנף המטוס. לאחר דקות ארוכות שבהן היטלטל בין שמיים וארץ, חתך גולני את המיתרים והתרסק בים.

סרן איתמר גולני ז"ל בימיו בהגנה ובפלמ"ח

מותו היכה את הקיבוץ בהלם ולזכרו בנו החברים אולם ספורט על שמו - "בית איתמר". דמותו כאיכר קוצר חיטה צוירה משמאל לבמה שבקצה האולם. מימין לבמה צוירה דמות בגודל זהה של איש כנעני קדום, שגם הוא עובד בשדה החיטה, ונראה כי הכוונה היתה שגולני נחשב לממשיכו של אותו עובד אדמה כנעני.

במשך שנים ארוכות, רק חברי הקיבוץ וחובבי אמנות ושימור הכירו את הציורים, וכעת הוא זוכה לטיפולם של מומחי השימור במסגרת מיזם "ציוני דרך" של משרד ירושלים ומורשת בשיתוף המועצה לשימור אתרי מורשת. את סקר השימור עורך "יד בן צבי" במטרה לחשוף, לתעד, לשמר ולהציג את אמנות הקיר המתנוססת מאז המאה ה-19 ועד ימינו על קירות מבני ציבור ובבתים פרטים ברחבי הארץ.

מקור וקרדיט : אלי אשכנזי , אתר וואלה